תרגום נאומה של דר' היינר בפתיחת תערוכה של לאה גרונדיג בגלריה 3 בדרזדן

דרזדן 8 במרס 2013

" פנים והסטוריה" לזכרה של לאה גרונדיג

אורחים נכבדים

"פנים והסטוריה" כך קראה לאה גרונדיג לאוטוביאוגרפיה שלה.קורות חיים אלה היו מפגשי הראשון אתה. הייתי עדין סטודנטית כאשר קניתי את הספר עם העטיפה הצהובה בחנות הספרים שבככר ואזה בשטרלין strehlen. הספר השאיר בי רושם בלתי נשכח מאחר והיה מרגש ואוטנטי כאחד. זמן קצר לאחר מכן הכרתי את האומנית אישית. היא נהגה להרצות במרכזי אומנות ובספריות של מפעלים והציגה במקביל שקופיות של עבודותיה ועבודותיו של הנס גרונדיג. שנים מאוחר יותר טיפלתי בלאה כרופאה ומהר מאד הפכנו לחברות קרובות.

"פנים והסטוריה " רוצים אנו להציג בפניכם בתערוכה זו.

כציוני דרך להרצאתי יעמדו הפנים, כלומר, הפורטרטים העצמיים המעטים שלאה ציירה. פורטרטים אלה צויירו בהשפעת ארועים מאד אישיים ומשמעותיים לה. בנוסף מוצאים אנו במכלול עבודותיה פורטרטים עצמיים רבים הקשורים לנופי חייה, בהם היא מציבה עצמה עם אחרים אשר עם גורלם היא מזדהה, לעיתים הינם שותפיה באותן פעולות.

ברצוני גם לספר מעט על הארועים ההיסטוריים שעברו על לאה בין מועד ציור פנים אחד למשנהו.

בנוסף מציגים אנו מספר תחריטים של הנס גרונדיג, שמקומו כאן. חייהם והשגיהם של לאה והנס היו שלובים זה בזה.

לאה גרונדיג נולדה בדרזדן ב 1906 כלאה לנגר למשפחה יהודית אורטודוקסית אמידה, אביה עסק במסחר. בגיל 14 הצטרפה לאה לתנועת הנוער הציוני “בלאו וייס", תנועת נוער דומה ל wandervogel. “התלהבתי "היא כתבה " כאן הוצבה מטרה, כאן נתנו תשובות לשאלות וכאן היתה דרך נעימה להפגש ולפגוש אנשים, למצוא חברים וידידים. יצאתי מהצרות והמוגבלות של משפחתי. רצינו להגיע לפלשטינה, לבנות את הארץ ,להיות לחקלאים או לפועלים". התקופה הקצרה בתנועת הנוער שייכת לשנים היפות והמאושרות של חייה כפי שדווחה מאוחר יותר. לדברי לאה אביה רצה לעצבה כך שתביא תועלת ולכן הכריח אותה ללמוד בבית ספר למסחר . אך היא רצתה להיות ציירת. כך, בניגוד לרצון אביה, סחטה ממנו לימודי אמנות. ראשית למדה ב kunstgewerbeakademie בהמשך ב kestingschenwegschule ולבסוף באקדמיה לאומנות בדרזדן. במסגרת זו הכירה את הסטודנט לציור הנס גרונדיג.

בנגוד לרצון האב וכלל המשפחה רצו השניים להנשא. אביה של לאה התנגד בתוקף לקשר וכל הזמן פעל לניתוקו מאחר והנס לא היה יהודי ובנוסף

היה סטודנט עני לציור בעל דעות שמאלניות. לאה יחד עם הנס וסטודנטים נוספים מהאקדמיה לאומנות הצטרפה ב 1926 לשלוחת הסטודנטים של ה KPD, המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. עתה החליט האב לשלוח את לאה להידלברג לסנטוריום פרטי לחולי עצבים.

הציפיה היתה כי תבריא מאהבתה להנס באמצעות שיטות טיפול פרוידיניות פסיכואנליטיות. בדיוקנה העצמי הראשון משנת 1926 , עדיין שבויה בסגנון האקספרסיוניסטי, מבטאת היא את זעמה וכעסה כלפי התנהלות אביה. הלואי וכבר היתה בוגרת ועצמאית! למה עליה לצפות בהידלברג?

היא כתבה אודות תקופה זו "הידלברג הפכה לתחנה חשובה ומלאת קונפליקטים בחיי. היה עלי להגן על השקפות העולם החדשות שרכשתי ,מפני הפסיכואנליזה הפרוידינית ולהשתחרר מהתלות הילדותית בהורי. היה עלי ללמוד לקבל החלטות בעת שהיה זה לא נוח ואף מסוכן. אבל תמיד הרגשתי את הנס לצידי, באותה תקופה כתבנו זה לזו מאות מכתבים וזה עזר לי".

למרות כל ההתנגדויות נישאו השניים ב 1928. לאחר מכן החלה עבודתם האומנותית המשותפת והעשירה.

הנס גרונדיג אף הוא נולד בדרזדן, ב 1901 למעמד סוציאלי שונה. אביו היה צבע עצמאי .malermeister. אצלו רכש הנס את מלאכת הצבעות הדקורטיבית ואף עבד לפרקים בעסק שלו. כבר בגיל צעיר עודד וקידם האב את נטיתו האומנותית של בנו וכך הגיע הנס גרונדיג ל KUNSTGEWERBEAKADEMIE ולאקדמיה לאומנות של דרזדן. באותה עת דרזדן היתה מרכז לאומנות המודרנית שאופיינה על ידי ציירים כמו פליקסמילר FELIXMUELLER,קוקושקה, דיקס ואחרים. בעיקר אוטו דיקס השפיע רבות על דור הציירים הצעירים וביניהם גם הנס ולאה גרונדיג.

בחפוש מתמיד אחר משמעות הקיום החלו האומנים לאה והנס גרונדיג לצייר.

כפי שברויגל צייר את חיי האכרים, רצו הם לתאר את חיי הפועלים ופשוטי העם. את עבודותיו של ברויגל ראו השניים ביחד בוינה ב 1927.

מאחר ועמד לרשותם מעט מאד כסף, עברו בני הזוג ב 1928 להתגורר בדירה קטנה וזולה ברובע מגורי פועלים של דרזדן, נוישטד.

אביה של לאה לא תמך בהם מאחר וקיווה שבתו תשוב אליו. הם התגוררו בבית אחורי, קומה רביעית מתחת לגג. אותו בית דירות ברחוב מלנקטון Melanchtonstrasse) יחד עם שני הבתים האחוריים, שקק ילדים. אלה הפכו עתה למודלים שלהם לציור. בדיו ובמכחול ציירה אותם לאה גרונדיג. הנס גרונדיג לעומתה צייר בעיקר בצבעי שמן. הוא הפך מהר מאד לאחד מהציירים המשמעותיים של "האוביקטיביות החדשה" Neuen Sachlichkei בדרזדן. גם עבודותיה של לאה גרונדיג צוירו בסגנון זה.

הנס גרונדיג כתב אודות תקופה זו " היינו עניים מרודים, קצבתנו השבועית כ 12 מרק. לעיתים, במשך חודשים, לא היה באפשרותנו לשלם שכר דירה. לא פעם היינו קרובים להיזרק לרחוב. למרות זאת עבדנו במרץ רב והיינו מאושרים”.

בשנת 1929 הנס ולאה היו בין המייסדים והמגויסים פוליטית של אירגון האומנים המהפכניים (ASSO) בדרזדן. נחשף בפנינו מידע אודות פעילותם הפוליטית באמצעות חיתוכי הלינוליום מאותה תקופה.

בשנת 1930 עבר הזוג גרונדיג להתגורר באיזור אחר של דרזדן, OSTBAHNSTRASSE , רחוב שנהרס במלחמה ואינו קיים עוד.

רחוב זה היה רחוב הציירים מאחר ובחזיתם המזרחית של הבתים היו סדנאות עבודה עם נוף של רציפים ומסילות ברזל. מפגשה של לאה עם פועלים, מחוסרי עבודה וחבריהם שימשו לה נושא לציור פורטרטים שהוכנו בגיר שחור ובפחם. הנס גרונדיג כינה ציורים כהים אלה "BRIKETTS” (לבנים עשויות אבני פחם).

בשנת 1933 הביא הנס גרונדיג לביתו, כהישג את טכניקת התחריט (RADIERUNG) .

תשוקתם עתה היתה לעסוק באומנות התחריט .

" עם הפלדה לחרוט בלוח האבץ ואחר"כ להמתין להדפס, ולהחזיק בו בידיים באכזבה או בהנאה, זו היתה שמחה" כך כתבה לאה גרונדיג באוטוביוגרפיה שלה. כאשר השניים רכשו מכונת דפוס (TIEFDRUCKPRESSE) קטנה, יכלו להדפיס לעצמם את תחריטיהם. לעיתים קרובות התמקדו בנושאים משותפים וכל אחד מהם מימשם בדרכו הוא. כך נוצרו העבודות הזוגיות אותן ניתן לראות כאן בתערוכה. בשלב מאוחר יותר הנס ולאה הפכו אותם לתחריטים.

תחריטיהם הראשונים מציגים סצינות רחוב. מהם תמצאו בתערוכה זוג.

הנס גרונדיג

רחוב (1933)

לאה גרונדיג

רחוב (1933)

בנוסף לאה גרונדיג תארה בתחריטיה את חיי העוני של נשות הפועלים בתקופת המשבר הכלכלי העולמי (1929). בהמשך היא יצרה את סדרת "חיי נשים" עם עבודות המוצגות כאן כמו: " המטבח",

“חדר הכביסה" “המיטה הזוגית" , “האשה בהריון" ועוד.

בהקשר לתחריט "מגרש משחקים בלילה" נזכרה לאה גרונדיג: "כמונו להרבה זוגות נאהבים לא היה מקום שהייה באותה תקופה". זו היא אחת העבודות בה נראית לאה עם אהובה.

עם עלות היטלר לשילטון השתנו הדברים. כאשר יום אחד שכנם, הצייר הצעיר, ג'וני פרידלנדר (JONNY FRIEDLAENDER) נלקח ע"י הגסטפו למחנה הרכוז בטירה BURG HOHENSTEIN תקפו את הגרונדיגים פחד ופניקה. היתה תקופה בה השניים יצאו מהבית רק כשהם מחופשים. הנס הרכיב משקפי שמש חבש מגבעת אומנים גדולה ולבש מכנסי שק ולאה, כך תאר זאת הנס:

"נראתה כאילו שייכת לארגון כנסייתי". נוצרו תחריטים כמו "אינו חוקי" בו

אינו חוקי לאה גרונדיג (1934)

הדמות המוצגת אינה יכולה לחשוף את פניה. "אינו חוקי" מתיחס גם לעבודותיהם משום שעמד נגדם צוו איסור לעסוק במקצועם.

מו גם התחריט "המלשין" ו "אוזניים לכותל" אותם ניתן לראות בתערוכה. מעתה היה עליהם להזהר מאד מאחר ובכל מקום היו מלשינים אשר רק חיכו להזדמנות להסגיר אנשים לגסטפו. "נזהרנו ובדאגה התבוננו שמא מישהו עוקב אחרינו ברחוב. רק בשעות מסוימות נפגשנו עם חברים, כאשר האויר נראה נקי". כך כתב הנס גרונדיג באוטוביוגרפיה שלו.

עתה היה עליהם לקחת בחשבון גם חיפושי הגסטפו בביתם. בדיעבד, לא זכרו את מספר הביקורים. הם סרקו ללא הרף את תכולת הסטודיו לודא שאין בו חומר מרשיע. הם נאלצו להחביא יצירות רבות. התחריטים "הגסטפו היה כאן" של הנס ו"גסטפו בבית" של לאה הם עדות לארועים אלו.

לענין זה הוסיפה לאה: "אחרי 1933 הכל השתנה. הצגת המצוקה, המחסור, הסבל של הפועלים לא היו עוד מספקים. צריך היה לתאר את השגעון, הבורות והסנוור ולהפיצם, היה צורך לתאר את השנאה שלה הטיפו, וההשמדה ההמונית הזועתית שהוכנה וגם את הכח (לעמוד מולם) שלמרות מאמצי הגסטפו המשיכו להתקיים ". בהמשך כתבה לאה "לא הייתי מוצלחת כהנס אבל גם יכולת התאור שלי היתה טובה. יכולתי להזדהות עם כל מצב ועם כל אדם, לעיתים עד סבל. אני נשארתי עם הדמויות שהבעת פניהן היתה עבורי הצגה חוזרת של מהות הקיום. רציתי לתאר את אלף הפחדים, המודעות לזוועה והעדר החופש של הנרדפים והמצוטטים. רציתי גם להציג את גזל האנושיות ומאבקם של הטובים בהם. רציתי להתריע בפני המלחמה המתקרבת".

כך נוצרו התחריטים של לאה "מתחת לצלב הקרס", “היהודי אשם" ו"המלחמה מאיימת".

הנס גרונדיג הביע באמצעות חיות הרבה מהתחריטים שלו וקרא להם "אנשים וחיות". הוא הביע מסריו באמצעים אלגוריים.

הסגנון של לאה והנס בתחריטיהם הראשונים היה עדיין מציאותני, משתנה עתה בהשפעת הפשיזם.

נידרש סגנון אמנותי חדש בעקבות ההתנסויות בחיפושי בית של הגסטפו, הפיקוח המשטרתי, חוקי הגזע הבלתי אנושיים, איסור עבודה ותצוגה, הלשנה, רדיפה, פחד, מעצר, מאסר ועינוי. הם הציגו את חוויותיהם במטפורות ציוריות, באלגוריות ובהכללות סימבוליות, אותם עיצבו בדרך אקספרסיבית.

הם עבדו בלהיטות מאחר ולא ידעו כמה זמן נותר להם. הם יצרו את העבודות הגרפיות המתארות את המלחמה המאיימת לפרוץ עלפי תפישתם: כמו ביצירות: "המתופף" של הנס או "אמהות, המלחמה מאיימת" יצירה המציגה מוות של שני בנים לאם אחת. גם כאן רואים אנו שוב את לאה בסצינה בהשתתפותה {עם דיוקנה העצמי).

אינני רוצה לפסוח על העובדה שציורים של הנס גרונדיג הוצגו ע"י הנאצים כ - "בלתי אמנותיים" כבר בספטמבר 1933 בדרזדן בחצר העיריה וב 1937 במוזיאון העתיקות של מינכן .

הנס גרונדיג המתופף (1936)

לאה גרונדיג

אמהות המלחמה מאיימת (1937)

ציור דמות על פי "סטודנטית לאמנות" עבודתו של אוטו גריבל (OTTO GRIEBEL) שלאה הצעירה הציגה, נדדה מהמוזיאון ל"ערימת זבל" בחצר תחנת הכבאים הברלינאית ושם נשרפה משום שתארה יהודיה.

בשלב מוקדם לאה חשה את האנטישמיות ואת שנאת היהודים ותארה אותן. כך בתחריטים המוצגים כאן: "מסיכת השטירמר" (STUERMERMASKE ) ו"הצעקה" מהסדרה "היהודי אשם"! ה"שטירמר" עיתונו של יוליוס שטרייכר, מסית נגד היהודים באמצעות עוות שטני של תמונות. בתחריט "מסיכת השטירמר" רואים את דיוקנה העצמי הקשור לסצינה. באמצעות ציור "הצעקה" מתוארת המצוקה . הצעקה לאנושיות היא נושא מרכזי ביצירותיה.

כיצד הגיבו הגרמנים והעולם לצעקת הנרדפים? בתום המלחמה נודע הדבר. כבודם של ששה מליון יהודים נגזל, הם נרדפו, עונו ונירצחו, מתוכם 1.2 מליון ילדים.

תחריטים של לאה והנס גרונדיג הגיעו גם אל מחוץ לגרמניה. שם עברו מיד ליד ושימשו עדות לקורה בגרמניה הנאצית. הם הגיעו לשויצריה באמצעות חברים, הגיעו גם לאנגליה שם רצה הנס גרונדיג להציג תערוכה. חברתה של לאה הסופרת אגוסטה לאזר (AUGUSTE LAZAR) הבריחה עבודות לדנמרק, אותן העבירה להלנה וייגל (HELENE WEIGEL) ולברטולד ברכט. עבודות אלו נלקחו על ידם לצרפת וכך ראה אותן חרט העץ פרנץ מזארל (FRANS MASEREEL)

הוא רצה להוציא את הגרונדיגים מגרמניה, אך הוא אחר. בסוף מאי 1938 נאסרו השניים בפעם השניה. הסיבה: לאה גרונדיג תווכה לבן דודה הנס דנקנר, שהיה לוחם מחתרת מבוקש, מקום מחסה בדרזדן. מעשה זה נחשב לבגידה חמורה. אביה ואישתו השניה נעצרו אף הם.

בפעם הראשונה נעצרו הגרונדיגים למספר ימים ב 1936 אחרי נסיעה לשויצריה.

התנסותם זו הניבה את זוג הציורים "עצורים". הם יכלו אז להשאר בשויצריה אך בחרו לשוב לגרמניה. רק הודות לנסיבות אלה נוצרו ציוריהם ותחריטיהם שהם עדות אותנתית לנעשה בגרמניה הפשיסטית. באוקטובר 1938 אחרי מעצרם השני שוחרר הנס גרונדיג, לאה הושארה במעצר. בין שתי תקופות המעצר 1936 עד 1938, הנס יצר את עבודותיו המשמעותיות ביותר, הטריפתיכון " הרייך בן 1000 השנים". כאן הוא צפה את העתיד.

לאה, במבט לאחור, כתבה: “ עבודות יכולות להנציח יצירתיות, לבטאה וע"י כך לשחרר – זאת היתה שאיפתנו, מלחמתנו ומשמעותנו היום יומית. להגדיר זאת כך שאחרים יזהו זאת. לצייר את פניו הרצחניים כך שאחרים יראו זאת בבירור”. ובכך לאשר את הדחייה ולתמוך בשנאה כנגד הפשיזם , לחזק את האהבה ולהרים אגרוף נגד הפחד המשתקף באלפי הפנים הסובלות. זו היתה עבודתנו באותן שנים".

למרות כל אלו היו לאה והנס צעירים שאהבו את החיים ואשר חגגו וצהלו עם חבריהם.

בסוף 1939 שוחררה לאה ממעצרה, לאחרונה היתה במעצר שכונה "מנע".

רשאית היתה להגר לפלשטינה, בתנאי שלא תפגש עוד עם חברים ומכרים. כדי להפרד, נפגשו הנס ולאה בסתר אלא שהדבר נתגלה. שניהם נעצרו שוב. הנס הוכנס בתחילת 1940 למחנה הריכוז זקסנהאוזן אותו שרד בקושי ויצא חולה אנוש. לאה הצליחה להגר לפלשטינה דרך וינה ומחנה בברטיסלבה. היא הגיעה לחיפה בנובמבר 1940 על אחת מספינות הפליטים האחרונות. שלטונות המנדט הבריטי רצו למנוע הגעתם של פליטים לארץ. הם רצו להמנע מקונפליקט עם הערבים.

לכן, תכננו להעביר את הפליטים לאי מאוריציוס שבאוקינוס ההודי. אלא בשל חוק האוסר הגליית ניצולי אניות טבועות, חיבל אירגון ההגנה באוניה "פטריה" והטביעה. לאה גרונדיג שרדה את טביעת ה"פטריה" ונכלאה לתקופה של 9 חודשים במחנה הפליטים בעתלית שליד חיפה. אחרי שחרורה התגוררה לאה לזמן מה אצל אחותה בחיפה , בהמשך אצל אביה בתל אביב ומאוחר יותר אצל חברים.

לאה יכלה עתה להציג עבודותיה וכך זכתה בבת אחת להכרה בפלשטינה. היא קיבלה הזמנות לאיור ספרים. בתקופת שהותה בפלשתינה היא איירה כ-20 ספרי ילדים הכוללים יותר מ-300 איורים.

אנו נציג בסתו (2013 ) ב- SLUB ספרים אלה שנרכשו בישראל. בהזדמנות זו רוצה אני להודות ליורם ונעמי שיפמן על סיועם ועבודתם המשותפת באיתור זיכרונות מתקופת שהותה של לאה גרונדיג בישראל. הם עזרו לי מאד במציאת ספרי ילדים ויצירות אחרות.

כמו כן בתקופה זו לאה יצרה את הסדרה המשמעותית אודות השואה: עוד בשנת 1941,במחנה עתלית, יצרה את הסדרה אותה כינתה בתחילה "גרמניה” (DEUTSCHE), ראייתה את גרמניה במלחמה (מאוחר יותר שינתה שם זה ל- "ספר לימוד אנטי-פשיסטי”).

ב-1942 ציירה את עבודותיה הקשורות בגורל היהודים, רדיפתם, בריחתם, השמדתם וגם התקוממותם.

ב-1944 הוצאה לאור בתל אביב בצורת ספר הסדרה הנקראת "גיא ההריגה". ספר זה הגיע עוד באותה שנה לאנגליה לארה"ב ולדרום אפריקה. היתה זו זעקת עזרה לעולם לעצור את הרצח.

ב-1947 בגרמניה, בדרזדן, הוציא לאור המשורר קורט ליבמן מהדורה נוספת של הספר בשם: IM TAL DES TODES בהוצאת SACHSENVERLAG.

הסופר מקס צימרינג, בן דודה של לאה, הביא אחרי המלחמה לדרזדן מאנגליה שני עותקים מהספר. אלה שימשו כמקור להוצאה המחודשת. לאה היתה אז עדיין בפלשטינה שם יצרה ותעדה בציוריה את החיים בקיבוץ, את האנשים והנופים מלאי ההבעה, סדרות נוספות לשואה כמו הסדרה "לעולם לא עוד" {NIEMALS WIEDER) וגם את הסדרה של גיטו וארשה.

לצערנו רבות מעבודות אלו בקושי מוכרות בנרמניה למרות היותן עבודותיה המשמעותיות ביותר הכוללות כ-1000 יצירות. בשל תערוכותיה, ציוריה ואיוריה לאה זכתה להכרה רבה בפלשטינה. מצאה שם חברים רבים. למדה מהר עברית והתערתה ביישוב היהודי. כאשר נודע לה ב-1946 כי הנס גרונדיג שרד את מחנה הריכוז היו מחשבותיה עימו ושאיפתם היתה לחזור ולהתאחד.

בדיוקנה העצמי מ-1946 מבטה מופנה למרחקים. נכרת כבר הפרידה מהחברים אשר במחיצתם הרגישה בטוב ואשר ישארו מאחור. במחשבותיה היא במולדתה ליד הנס. הציור מציג אישה יפה מאד חופשיה מלחצים ורדיפות, מצליחה ומוערכת.

בדרזדן באותה תקופה, 1946-1948, לאחר השיחרור מהפשיזם, הנס גרונדיג יצר את עבודתו הגדולה:

“קורבנות הפשיזם” (DEN OPFERN DES FASCHISMUS)

זה היה אמור להיות יד זכרון לכל קורבנות הפשיזם, לנרדפי הגזענות ונפגעי הפוליטיקה.

ב 1944 הנס גרונדיג עם עוד אסירי מחנות רכוז גויס ליחידת עונשין ונשלח לחזית.בקרב הראשון ערקו לצבא האדום. בתחילת ינואר 1946 חזר הנס גרונדיג לדרזדן. רק ב1949 הצליחה לאה , לאחר קשיים רבים , כפי שחוו מהגרים חוזרים אחרים , לחזור לדרזדן דרך פראג והאזור הסוביטי הכבוש. רק בגלל בעלה הנס היא שבה לגרמניה.

מה צפוי לה בגרמניה? כיצד יתקבלו ציוריה העוסקים בגנות השואה?כיצד יתיחסו אליה האנשים? מה השתנה בחברה?

זאת שאלה לאה בדיוקן העצמי , ציור במכחול ובדיו, שצויר לאחר שובה לדרזדן.

מבטה מלא דאגה, תהייה מה צופן לה העתיד?

לאיזו מציאות חזרה לאה?

הנס גרונדיג חברה לחיים, האהוב שהיה חולה מאד בשחפת נמצא הרחק מדרזדן בסנטוריום בדרום ההרץ (SEUDHARZ) .

עיר מולדתה דרזדן היפה , עיר האומנות, היתה לחורבות. האקדמיה לאומנות עמדה על תילה אך ספגה פגיעות קשות.

הנס גרונדיג היה הרקטור הראשון של האקדמיה לאחר המלחמה והוטל עליו להתמודד עם התחלה קשה זו.

כעת הוא היה חולה והאדריכל מרט סתםMART STAM מונה למחליפו. שני בתי הספר הגבוהים לאומנות בדרזדן אמורים היו להתאחד. בתהליך הגדרת הפרופיל העתידי של בית הספר המאוחד נתגלעו מחלוקות חריפות.

הנס גרונדיג, אויגן הופמן, הצייר והפסל שחזר מאנגליה ולאה גרונדיג רצו לשמר בתהליך ההכשרה את האומנות החופשית, המסורת הישנה, והשימוש בסטודיו.

אלא שהרקטור מרט סתם MART STAM ראה בגישה זו צעידה לאחור ושכנע בכך את הנהלת המפלגה והאגוד המקצועי של בית הספר.

ב ראשון לאוקטובר 1949 הוחלט להכריז על הנס גרונדיג ואויגן הופמן כבלתי מתאימים ולפטרם. לאה גרונדיג הוכרזה אף היא כבלתי מתאימה ולמרות ההצעה למנותה הוחלט מראש לא לקבלה לתפקיד.

מרק סתם לא יכול היה לממש את גישתו ללמד גרפיקה מעשית והכשרה באמצעות הרצאות פרונטליות בדרזדן, ולכן בשנה שלאחר מכן במאי 1950 עבר לבית הספר הגבוה לאומנות בברלין WEISSENSEE .

הגרונדיגים מונו בשנית. לאה גרונדיג מונתה לפרופסורית הראשונה בעלת קתדרה בבית הספר הגבוה החדש לאומנות יוצרת בדרזדן.

בני הזוג גרונדיג התגברו על הרי המכשולים בתקופת הפשיזם שכללו אסור עבודה ותצוגה, חפושי בית, מעצרים, רדיפות מאסרים ועוד, אך עתה זעקתם לא היתה מספקת.

גם על אלו רוצה אני לדווח פרטים מסוימים.

כאשר לאה ב 1950 ניסתה להוציא לאור ספר של סדרת ציוריה בשם "לעולם לא עוד", נתקלה בסרוב מצד הממסד כולל סרובו האישי של הנשיא אוטו גרוטבול (OTTO GROTEWOHL) . הסיבה לדחיה: הציורים מאז כבר אינם מבטאים את ההתפתחויות החברתוית במזרח גרמניה.

סמוכין:

• MICHAEL TSCHESNO HELL, BRIEF VOM 13.07.1950 AN LEA GRUNDIG.
• OTTO GROTEWOHL, BRIEF VOM 07.09.1950 AN LEA GRUNDIG

במאמר הבטאון " TAGLICHER RUNDSCHAU” מיום 20.01.1951 של כוח הכיבוש הסוביטי, הוצגה עבודה של לאה גרונדיג מתוך סדרת ציורי השואה "לעולם לא עוד".

ובמאמר "דרכה המוטעת של האומנות המודרנית" הושמצה כ "אמונת המכוערים". כמו כן, בשנים אלה הותקפה לאה לעתים קרובות על גלי האתר, כפי שמסרה לאה במכתב לקורט ליבמן.

בשנת 1953 בישיבה שלא מן המנין של מועצת התאחדות אומני הציור החזותי של גרמניה המזרחית VBKD, התלוננה לאה מרות על טיפולה של המדיניות התרבותית הנוכחית במורשת התרבותית: אז היא ציינה

" פוצצו מתחת לרגלינו את הקרקע עליה עמדנו וממנה ינקנו. קטעו לנו את הרגלים איתם עמדנו עליה ונדרשנו לקבור את כל הישגינו עד כה ולהתחיל הכל מחדש .

כל מה שהיה בעבר קבור היום , ונקרא כעת "חסר צורה".

במסגרת ההשמצות כללו גם את עבודותיה של קטה קולביץ והאומנות המהפכנית של ASSO .

כבר בשנת 1957 התלוננו לאה והנס במכתב לנשיא אוטו גרוטוול על החרמת עבודותיהם.

במהלך שנות החמישים נאלצו לחוות " אינקויזיציה תוך מפלגתית", כפי שחוקר האומנות ERHARD FROMMHOLD תאר. חברים נעצרו בטענות שוא, ביניהם גם בן דודה של לאה , ברונו גולדהמר ולאון לוונקופף, ששימש ראש הקהילה היהודית הראשון, בדרזדן לאחר המלחמה.

למרות כל אלה רצו לאה והנס גרונדיג להשפיע על הקמת גרמניה טובה יותר,זאת בניגוד לחוויותיהם האישיות.

עם חזרתה לגרמניה לאה חיפשה את המפגש עם האנשים. היא עשתה זאת במסגרת תפקידה כנציגת שלטונות סקסוניה והתגייסה לטפל בבעיותיהם של התושבים לאחר המלחמה. היא רצתה להפיח בהם תקוה להתחלה חדשה,

מאחר ורבים איבדו לא רק את רכושם אלא גם את יקיריהם.

היא רצתה לשוחח עם אנשים באתרי הכרייה של פחם ופלדה ולציירם בזמן עבודתם. היא ירדה למכרות הפחם ונכנסה למפעלי הפלדה ציירה את הפועלים ללא כחל וסרק בתארה את עבודתם הקשה.

היתה זו סדרה שונה של גרמניה מזו שצוירה בעתלית בשנת 1941 כאשר גרמניה פלשה לאירופה, כבר ב 1951 כינתה אותה לאה “פחם ופלדה לתועלת השלום".

בשנות החמישים לאה גם איירה את אגדות האחים גרים. היתה זו המהדורה הגדולה הראשונה שלאחר המלחמה , שכללה מעל 400 איורים.

היא אולי זכורה לאחדים מכם.

בסוף שנות החמישים הופיעו גם האוטוביוגרפיות של הנס ולאה. הן תורגמו לפולנית, הונגרית ורוסית.

שני האומנים הציגו בתערוכות גדולות מחוץ לארצם, במוזאונים ארמיטג' ופושקין , באיטליה הוצגו עבודות בסגנון "האוביקטיביות החדשה".

גם במזרח גרמניה הוצגו כעת תערוכות רבות ביוזמה פרטית ובמיוזמת מפעלים, מוסדות, גלריות, ספריות וגם מוזאונים. בשנת 1958 הוצגה באלברטינום בדרזדן התערוכה האישית הגדולה והראשונה של לאה והנס.באותה שנה הם זכו בפרס הלאומי דרגה II .לרוע המזל היה זה לאחר מותו של הנס.

הוענקו להם רק מספר מועט של שנים משותפות. הנס גרונדיג נפטר בשנת 1958 כתוצאה מהמאסר במחנה הרכוז.

בתחילת שנות השישים ביקרה לאה במדינות שונות, כמו סין (1960) , קובה

(1961) , קמבודיה (1963 ) , ציילון (1964) ועוד. הציורים אותם הביאה עמה הוצגו תחת הכותרת " האדם , אחי" .

לאה היתה פעילה גם בעמותת האומנים החזותיים, בשנת 1964 במסגרת הקונגרס החמישי של העמותה נבחרה לנשיאתה ושרתה בתפקיד זה עד 1970.היא היתה האשה הראשונה בתפקיד זה ,ירשה את הפסל ולטר ארנולד. בקונגרס זה הובעה ביקורת חריפה נגד מדיניות התרבות הקיימת.

דרשו את חופש העצוב האומנותי.

באותה שנה 1964 ציירה לאה את דיוקנה העצמי האחרון . בו מוצגת אשה רצינית. התחריט מראה את קשריה להנס.

האם יעלה בידה ,לגרום לכך שמורשתו של הנס ואחרים, שננזפו במסגרת המחלוקת של " הפורמליזם ראליזם", תשפיע ותתרום? מבטה תוהה. מה יוכלו להיות הישיגיה?

היא מצליחה להזמין לברלין מכול העולם , ממזרח ומערב , אומנים המביאים איתם מעבודותיהם .

תחת הכותרת המוסכמת של התערוכה הראשונה ב, 1965, שלה קראה "אינטרגרפיק" , היו נמספר נושאים:

נגד הפשיזם, נגד המלחמה, בעד השלום. עיקרה היה בעיות האנושות עד עתה.

ראשונים הגיעו דיקס, פנקוק ומזארל ורבים נוספים. הם הביאו עמם את יצירותיהם בסגנונותיהם השונים. זו היתה אמורה להוות היסוד לתערוכות חוזרות בעתיד.

כנס אינטרגרפיק השני התקיים כבר ב 1967 כשכותרתו "אני רוצה להשפיע כבר בתקופה הנוכחית”. היתה זו גם מחווה, אם כי מאוחרת לקטה קולביץ.

לכל תערוכה הצטרפו עוד ועוד אומנים ממדינות שונות וכך נפגשו מדי שלוש שנים. כך הפכה האינטגרפיק נסיון , במה לפתיחות במסגרת המגבילה של האומנות הפוליטית במזרח גרמניה. אחרי 1990 נסגרה מסגרת האינטרגרפיק .

לאה גרונדיג השאירה לנו ירושה אומנותית משמעותית. היא הפיקה מספר ניכר של עבודות המתארות חמישה עשורים . לאה היתה המקור המקיף ביותר לאינקוגרפיה של השואה , שתחילתה ב 1934 בעבודותיה לאורך ארבעים שנה מחייה, העבודה האחרונה התווספה ב 1974 .

היא העמידה מפעל גדול, רבע מכלל יצירותיה, באיורים לספרי ילדים, נוער וספרי אגדות.

בעבודותיה לאה הזהירה מפני המלחמה המאיימת ומאשימה אותה כמצויר בסדרותיה המאוחרות. תחריט אחרון לנושא זה היא הפיקה קרוב למותה ,

ב 1977.

תמונה זו מוצגת כאן יחד עם התחריט האחרון שיצר הנס.

קיימות גם תמונות נוף וטבע רבות של לאה המתעדות את האווירה בעת שצוירו. כמו תמיד עבודותיה הקיפו את כל תחומי החיים.

עבודותיה של לאה גרונדיג מפוזרות בכל העולם. הן נמצאות במספר רב של מוזיאונים, גלריות וברשות אספנים פרטיים בגרמניה ומחוצה לה.

למרות התנסויותיה הקשות היא היתה אשה אופטימית ויכלה גם לשמוח ולצחוק. היא אהבה אנשים. היתה אשה חמה ונכונה תמיד לעזור, תמיד פתוחה לחדשנות.

אני אסירת תודה על הזכות שנתנה לי להכירה.

מריה היינר, דרזדן, 8 למרץ 2013.

תורגם מגרמנית ע"י נעמי ויורם שיפמן.

© 2013 by Maria Heiner, Dresden

Private property Switzerland

Private property Israel

All rights reserved

Reproduction Photos Maria Heiner Dresden

Yoram Shifman Israel